פעמיים בפרשתנו מתארת התורה את המן, הלחם השמימי אותו אכלו בני ישראל, ובשתי פעמים אלה נזכר המן לשלילה כחלק מתהליך של עינוי אותו עברו בני ישראל:
בפעם הראשונה נאמר: וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא: וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם:
אמנם בפעם זו יש לבעל דין מקום לחלוק ולומר כי העינוי והרעב היו לפני אכילת המן. ואולם קריאה זו אינה אפשרית בפעם השניה בה נזכר המן בהמשך הפרשה: הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ: המַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ: בפעם זו כבר נאמר במפורש כי העינוי אינו מוקדם לאכילת המן אלא הוא תכלית אכילת המן!
התייחסות שלילית זו למן אומרת, כמובן, דרשני. ראשית, התורה מעידה על המן שהיה אוכל טוב הן מצד מראהו והן מצד טעמו: "וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲ֣נוּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן:". שנית, ובכך עיקר, המן הינו עדות לקשר הישיר בין עם ישראל לקב"ה והוא מבטא את השגחתו המלאה של הקב"ה על עם ישראל. מדוע, איפוא, מתארת התורה את המן כעינוי לנפשו של האדם?
תשובה מפתיעה לשאלה זו מצאנו בפירושו של הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, פרשן איטלקי בן המאה השש עשרה. רב רופא ובעל השכלה רחבה): "ולמען נסותך – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער".
הספורנו מלמד אותנו כי חיים בהם האדם אינו מצטער וממילא גם אינו מתאמץ לצורך השגת פרנסתו אלא חי על הצדקה (ואף אם צדקה זו באה לו מאת הקב"ה!) הינם חיים שיש בהם בושה ועינוי נפש. המן שירד לעם ישראל במשך ארבעים שנה דיכא את התכונות החשובות הקיימות בנפשו של כל אדם והמביאות אותו לגדולה – את הנכונות לעמל וליגיעה, את היצירתיות ואת המוכנות להקרבה לצורך החתירה ליעד. כל מארג התכונות הנדרש לאדם לצורך פרנסתו לא בא לידי ביטוי במשך השנים בהם קיבלו בני ישראל את לחמם בדרך נס. לפיכך מסביר הספורנו היה במן מימד של עינוי נפש.
בהמשך הפרשה מתארת התורה את התופעה ההפוכה:
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃ וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ … וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃
לאחר שבני ישראל יכנסו לארץ ויאחזו בה צופה להם משה עתיד מזהיר. בני ישראל יבנו בתים וישבו בהם. יהיה להם בקר וצאן רב מאד וכסף והזה ירבה להם. וכל אשר להם ירבה. משה רבינו מזהיר את בני ישראל מעתיד זה. עיקר החשש הוא שמא יחשבו בני ישראל שהצלחתם באה להם באמצעות כוחם ועוצם ידם ולא מאת ה'.
דא עקא ותיאור כפול זה יוצר, לכאורה, סתירה. מצד אחד מתאר משה את החיים הניסיים בהם הכל בא מאת ה' כדבר שלילי הפוגע בנפשו של האדם. מצד שני מותח משה ביקורת על האדם החושב כי הוא הפועל בעולם וכי הצלחתו באה לו באמצעות כוחו ועוצם ידו. מהו, איפוא, האיזון הראוי בין שני אלה?
תשובת הדבר באה, כמובן, בפסוק החותם את הפרשה: "וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל". הקב"ה נותן את הכוח לאדם, האדם הוא הבוחר לעשות חיל בכוח זה. כישרונותיו של האדם ויכולותיו הינם מתנה מאת ה'. ההוצאה מן הכוח אל הפועל הינה באחריותו הגדולה של האדם! ההכרה בשילוב זה בין פעולת האל לפעולת האדם מחייבת את האדם להודות לה' על טובו הגדול מחד, אך גם מחייבת אותו לאחריות גדולה על מעשיו מאידך.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
