תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים.
תיאורה הציורי של הברייתא את אשר התרחש, בין הקלעים, במלחמת האחים הנוראה שפרצה בין הורקנוס לאריסטובלוס, בניהם של ינאי המלך ושלומציון המלכה, שוזר מציאות ודמיון כאחד. משלב הוא מאורעות היסטוריים עם תיאור רוחני של המתרחש על פי תפיסת עולמם של חז"ל.
הורקנוס אכן הטיל מצור על אריסטובלוס והיה המצור קשה ביותר. היהודים נלחמו זה בזה שלא ברצונם ושלא בטובתם בהנהגת האחים החשמונאים אשר לא השכילו לשלב את כוחם ולחלוק את המלכות והכהונה הגדולה ביניהם. בית חשמונאי אשר החל בקריאה הטהורה מי לה' אלי הדרדר למלכים אשר כל חפצם היה להגדיל את שמם ולפארו. גם ההסכם המתואר בין לוחמי הורקנוס ללוחמי אריסטובלוס, להעלאת הכבשים לצורך עבודת הקורבנות, הינו עובדה היסטורית המתוארת גם בכתבי יוסף בן מתתיהו. עם זאת הפרטים הרבים בסיפור דורשים הסבר. כך יש לשאול מיהו אותו זקן שהיה מכיר בחוכמה יוונית, מהו אותו חזיר שהעלו הנוצרים לנצורים, מהי אותה נעיצת ציפורניים בחומה, מאי קא משמע לן "כיוון שהגיע לחצי החומה" ולבסוף מהו אותו זעזוע המוזכר בברייתא.
החזיר כמטאפורה למלכות אדום
החזיר מסמל, על פי חז"ל, את מלכות אדום ("ואת החזיר זו מלכות אדום הרשעה"). יוון, רומי, "המלכות הרישעה", הלא הן צאצאיה הרוחניים של מלכות אדום, ואת כולם יחד משלו חז"ל לחזיר. ומה מצאו חז"ל דמיון בין החזיר לבין מלכות אדום? דומה כי חז"ל, אשר המלכות הרישעה מררה את חייהם, וגילתה פעמים רבות אכזריות שאין כדוגמתה כלפיהם, התמקדו בהיבט אחד מתוך מלכות זו, הצביעות הרבה שהיתה בה. מלכות זו לא היה תוכה כברה.
כלפי חוץ שידרה רומי ערכים שנתפסו, לכאורה, כערכים ראויים. המלכות הרישעה הביאה לעולם את "בשורת הגאולה". ואולם מאחורי בשורת הגאולה הסתתר שלטון מושחת ורקוב אשר משל בעמים אשר היו תחת רגליו ברודניות ובאכזריות. לא צדק הביאה עימה המלכות הרישעה אל העמים בהם שלטה ואף לא בשורה של גאולה אלא אכזריות לשמה ושלטון מסואב שביקש אך טובות הנאה לעצמו.
מכל החיות ראו חז"ל בחזיר את החיה המסמלת, יותר מכל, את הצביעות. חיה זו טהורה כלפי חוץ אך מתוכה טמאה היא. אמנם שוסעת שסע ומפריסת פרסה אך איננה מעלה גרה. כלפי חוץ נראית היא כטהורה אך לאחר שעומדים על טיבה נחשפת טומאתה.
רומי וירושלים
בספר החשמונאים מתוארת הברית שכרת יהודה המכבי עם הרומאים לאחר שניצח את חילות היוונים. כן מוזכרת ברית זו על ידי יוסף בן מתתיהו: "ויהודה הבין כי לא ישב אנטיוכוס בחיבוק ידיים, ולכן אסף את צבאות אחיו וגם כרת ראשון ברית עם הרומאים".
בשל ברית זו ובשל עוצמתה הצבאית של מלכות החשמונאים לא ההינו הרומאים להיכנס לשערי ממלכת החשמונאים. ואולם היהודים במו ידיהם הכניסו את הרומאים לארץ ישראל. ומעשה שהיה כך היה:
לאחר מותה של שלומציון המלכה היתה ירושת השלטון להורקנוס. עוד בחייה העניקה לו המלכה את שרביט המלוכה. ואולם אחיו של הורקנוס, אריסטובלוס, עלה עליו בגבורה ובתבונה והכריז עליו מלחמה. כוחו של אריסטובלוס רב היה והעם נטה אחריו. אמנם, טרם הגיע הדבר לידי אימת המשחית השלימו האחים ביניהם, אריסטובלוס קיבל את המלוכה והורקנוס קיבל את הכבוד כמשפט אחי המלך.
אנטיפאטרוס האדומי, איש פעלים ומחרחר ריב מטבעו אשר התחנך בהיכלות היוונים, ידידו של הורקנוס היה. בעלות אריסטובלוס לשלטון ראה בחשדנות את ממשלתו ומחששו שמא תארע לו רעה בשל שנאתו אליו הסית את העם בצנעה נגדו וביקש להדיחו לטובת אחיו הורקנוס. וכך אף לחש באוזנו של הורקנוס כי אם לא יזהר וימלט עצמו יהיו חייו בסכנה כי אריסטובלוס לא יניח לו בשלום. והואיל והורקנוס לא קיבל דברים אלה החל מפתהו שיהא חוזר לשלטונו. ואף את חרתת מלך הערבים פיתה במתנות שיהא עוזר להורקנוס והוא ישיבהו טובה על כך. ואכן, בעצת ידידו, ברח הורקנוס אל חרתת מלך ערבים וזה האחרון יצא למלחמה על אריסטובלוס בראש צבא של חמש ריבוא לוחמים. צבאו של חרתת ניצח את צבא אריסטובלוס ואריסטובלוס נשאר לבדו, כי עזבוהו רבים מן היהודים, וברח לירושלים. הורקנוס שהוא מלווה בחרתת החל צר על אריסטובלוס שהתחבא בבית המקדש.
אחר הדברים האלה נשלח סקאברוס הרומאי לסוריה. שני האחים ניצלו את ביקורו ושלחו אליו שליחים שיסייע בעדם. בשל גודל מתנותיו העדיף סקאברוס את שליחי אריסטובלוס ואיים על חרתת שיסיג את חילותיו מלפני אריסטובלוס שאם לא כן יוכרז אויב רומי. חרתת נבהל מפני האיום והשיג את כוחותיו שצרו על אריסטובלוס. או אז הבין אנטיפאטרוס כי לא מחרתת תבוא לו הישועה אלא מן הרומאים. לפיכך יעץ לו להורקנוס להשליך יהבו על "השנואים" הלא הם הרומאים.
וכשבא פומפיוס אל סוריה פנה אליו הורקנוס בעצת אנטיפאטרוס. ובפיו של הורקנוס עלתה הבקשה כי ישפוט פומפיוס בינו לבין אחיו שגזל ממנו את המלוכה. כי לו להורקנוס יאתה המלוכה לפי מידותיו הטובות ולפי משפט הבכורה. ואריסטובלוס אף הוא בא לפני פומפיוס לשטוח טענותיו בפניו. את פומפיוס הרומאי עשו האחים שר ושופט ביניהם ועזבו את משפט האלוהים.
פומפיוס את משפטו חרץ בליבו אך טרם גילה לאחים את גזר דינו. בהחרישו את דבר המשפט ביקש למנוע מאריסטובלוס לסגור את מבואות הארץ בפניו יען ביקש הוא להיכנס בראש צבאותיו אל ארץ יהודה ולהשליט בה את שלטונו. וכך, במסווה של איש שלום המבקש לעשות משפט וצדק בין האחים, נכנס פומפיוס בראש חילותיו לארץ יהודה והחל צר על ירושלים.
עד מהרה נכנעה ירושלים המפולגת והמשוסעת בפני חילותיו של פומפיוס. תומכיו של הורקנוס פתחו את שערי העיר בפני פומפיוס וכך בקלות רבה נפלה העיר לפניו. ושנים עשר אלף איש נשחטו ביום המר והנמהר בו טימא פומפיוס את המקדש בהיכנסו אל בית קודש הקודשים. ואף ערים רבות בישראל נקרעו מן הממלכה והיתה המכה גדולה ורבה. אריסטובלוס ומשפחתו נלקחו בשבי לרומא והורקנוס מונה לשליט בובה של רומי על ארץ יהודה. ממלכת חשמונאי האדירה איבדה את זוהרה והיתה למס עובד לקיסר הרומאי.
המשל ונמשלו
תיאור המאורעות, אשר ידוע היה לחז"ל, מצא את מקומו בדברי הברייתא. הורקנוס ואריסטובלוס רבו זה עם זה. ואף שהיתה זו מלחמת אחים קשה ומיותרת הרי שהיתה היא בתוך ה – "משפחה". סכסוך פנימי שלא פגע בעצמאותה של הממלכה. האחים אמנם רבו ביניהם על השלטון אך הפולחן הדתי עוד היה מקודש לשניהם. מבין אימי המצור המשיכו הכוהנים הנצורים עם חילותיו של אריסטובלוס, להביא את הקורבנות שהעלו היהודים מחילותיו של הורקנוס.
כך היה עד שהתערב אנטיפאטרוס האדומי. אנטיפאטרוס האדומי הלא הוא הזקן, שהיה מכיר בחוכמה יוונית, יעץ להורקנוס כי את מלחמותיו יעשה על ידי זרים. כך יעץ לו שיפנה אל חרתת מלך ערב אשר ילחם את מלחמותיו. לשם השגת השלטון הסכים הורקנוס לעצת ידידו וכך נתן ידו לאיבוד עצמאותה של יהודה. חרתת מלך ערב אמנם לא סייע בעד הורקנוס מפחד הרומאים אך הורקנוס שהיה אסור בכבלי עצת ידידו האדומי המשיך ופנה לרומי על מנת שתסייע לו במלחמתו עם אחיו. הפניה לרומי אינה אלא העלאת החזיר על חומות העיר ירושלים. תחת מרכזיות התורה הקדושה באה רומי לשפוט בין הורקנוס לאריסטובלוס.
החזיר, כלפי חוץ, נראה כבהמה טהורה. כך נראה כאילו בא פומפיוס לשפוט בין האחים בשם הצדק והשלום. פומפיוס, המבקש שלום וצדק, מגיע אל אמצע החומה שהוא כעין מקום ניטרלי בו יוכל לשפוט בצדק ולגאול את יהודה ממלחמתה הקשה. ואולם תחת המעטה החיצוני של רומי חבויה היתה רשעות גדולה ואכזריות גדולה עוד יותר. בהגיע פומפיוס לשערי ירושלים נעץ ציפורניו בחומה והפיל את מגדליה. את כוהניה שחט לפי חרב ואת מקדש האלוהים חילל בהיכנסו לבית קודש הקודשים. וכל ארץ ישראל הזדעזעה ממעשהו הנורא של פומפיוס אשר לא צדק ביקש אלא אך את גדולתה של רומי. וכבר העיד רבי שמעון בר יוחאי על מעשיה של אומה זו כי כל שעשו לא עשו אלא לצורך עצמן.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
