פרשת השבוע: פרשת כי תצא / הרב אופיר סעדון, עו"ד

מצוות השמחה – ביטוי להכרת הטוב

הרב אופיר סעדון, עו"ד

ארבעה עניינים יש בפרשת כי תבוא: מצוות ביכורים, מצוות ביעור מעשרות, כתיבת התורה על האבנים בהר עיבל ופרשת הקללות. על פניו ארבעה עניינים שאין קשר ביניהם. ואולם עיון בפרטי המצוות ובפרשת התוכחה ילמד כי מצוות השמחה מחברת בין כל ענייני הפרשה.

במצוות הביכורים נצטווינו לשמוח (דברים כ"ו י"א): וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ. במצוות ביעור מעשרות הביא רש"י את מדרש חז"ל (דברים כ"ו י"ד) עשיתי ככל אשר צויתני – שמחתי ושימחתי בו: לאחר כתיבת התורה על האבנים הצטוו ישראל לשמוח לפני ה': וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: ולעניין הקללות ידוע דיוקו של הגאון מן הפסוקים לפיו לא באה הקללה לעם ישראל על שלא קיימו מצוות כלל אלא על שקיימו מצוות שלא מתוך שמחה (דברים כ"ח מ"ז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

במצוות הביכורים ובפרשת הקללות נכרכת השמחה בטוב אשר השפיע ה' לאדם. הציווי לשמוח הינו, איפוא, ציווי מותנה. אין אדם מצווה לשמוח כאשר הוא רעב ללחם. התורה אינה מצווה על האדם להתנהג כאילו הוא שמח על אף שאין בידיו אוכל לילדיו. הציווי לשמוח הינו רק בשעה שהתנאים והנסיבות מאפשרים לו לאדם להיות שמח.

התניה זו הינה בעלת משמעות עמוקה הואיל והיא תוחמת את גבול השמחה באופן רציונאלי וכן. השמחה הנדרשת אינה מס שפתיים או בריחה מן המציאות. השמחה אותה מבקשת התורה מן האדם הינה שמחה האמורה לבטא את הטוב אותו השפיע ה' עליו. לפיכך נצטווינו על שמחה זו בשעה שאוספים אנו את התבואה משדותינו ולא בשעה שעמלים אנו בזריעה או בחרישה. ואולם דווקא משום כך מתעוררת השאלה לשם מה נדרש הציווי על האדם לשמוח? אם אסמינו מלאו בר ויקבנו יין השמחה בוקעת ועולה מאליה. הציווי החיצוני נתפס לכאורה כמיותר.

שאלה נוספת וחשובה לא פחות הינה מהו הצורך הדתי בשמחה. יכול האל לצוות על האדם לאהוב אותו או לירא מפניו ואנו מבינים כי ציוויים אלה אף שקשים הם בהיותם ציוויים המוטלים על הרגש הרי שנחוצים הם וחשיבותם אינה מוטלת בספק. אך מהו הצורך בשמחה? מדוע השמחה רלוונטית לעבודת ה' של האדם. ודוק, אין המדובר בציווי צדדי בעל משמעות נקודתית צרה אלא בציווי כללי בעל משמעות רחבה. כאשר האדם מעיד על עצמו כי עשה את כל אשר ציווה עליו האל מתבקש הוא לומר כי שמח ושימח את האחרים. משל אמר הכתוב כי שקולה השמחה כנגד קיום כל המצוות. השמחה, איפוא, אינה עניין צדדי בעבודת ה' אלא יסוד שאין בלתו.

בעלי המוסר דנו רבות במידת הכרת הטוב. יש מהם שאף ביססו את עבודת ה' כולה על מחויבותנו להכיר טובה לבוראנו. ואכן מקרא מלא הוא. בפסוקים רבים מתוארת המחויבות לעבודת ה' כמי שנובעת מהוצאתנו על ידו ממצרים. פדיית האל אותנו מעבדות מצרים לחירות עולם מחייבת אותנו להכיר בטובתו ולקיים את מצוותיו.

עם זאת, המונח הכרת הטוב סובל משמעות נוספת. הכרת הטוב אינה רק ההודאה לאחר אלא גם (ואולי בעיקר) ההודאה העצמית. הכרת הטוב הינה בראש ובראשונה הכרתו של האדם בטוב שיש לו. יש ובעל הנס אינו מכיר בניסו ויש מי שטוב לו ואין הוא מכיר בטובתו. יכול אדם להיות מושפע בשפע ברכות ובכל מילי דמיטב ומרה שחורה אופפת אותו. הטוב המוחלט אותו משפיע האל על האדם אינו מהווה ערובה מוחלטת לתחושתו היחסית של האדם.

הדרישה מן האדם להכיר בטובתו של מקום הינה בראש ובראשונה הדרישה להכיר בטוב שיש לו. מתוך שהאדם מכיר בטובה שהשפיע ה' עליו יכול הוא להודות לה'. אם אין הוא מכיר בטובה שיש לו אין הוא יכול להודות לה' בפה מלא. כלפי חוץ יכול הוא להודות לה' אך בליבו ירחק מאלוהיו.

הרב אופיר סעדון, עו"ד