בפרשתנו מסופר על חטא האכילה מעץ הדעת. הנחש הסית את האישה לאכול מעץ הדעת והאישה לאחר שאכלה מן העץ נתנה מפריו לאדם שאכל אף הוא. הקב"ה כועס עליהם ומעניש אותם. ואולם בעוד שעונשם של הנחש והאדם מובנים וקשורים לחטאם קשה להלום את עונשה של האישה: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
על מנת להסביר את הקשר בין חטאה של האישה לעונשה נדון תחילה בשאלה האם נאסר על האישה לאכול מעץ הדעת? שאלה זו הינה שאלה מרכזית בפסוקים ואף על פי כן אין בה הכרע.
מחד, הציווי לא לאכול מעץ הדעת ניתן לאדם בלבד. דבר זה ניתן להוכחה הן מסברה והן מלשון הפסוקים: מסברה – האדם בלבד היה בעולם במועד בו קיבל את הציווי. האישה טרם נבראה ולפיכך הציווי אינו יכול להתייחס אליה. מלשון הפסוקים – הציווי שלא לאכול מעץ הדעת מנוסח בלשון יחיד הן בתחילה בשעה שציווה האל על האדם לא לאכול מעץ הדעת: "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", והן בשעה שהאל בא בטרוניא לאדם לאחר שאכל מעץ הדעת: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"
מאידך, ציווי האדם בלבד אינו מלמד בהכרח על מושא הציווי. ייתכן כי האדם צווה בלשון יחיד דווקא משום שלא היה איתו אדם אחר בעולם. אילו היה הציווי ניתן לאחר שהאישה נבראה היה הציווי מנוסח בלשון רבים. ובנוסף יש וציווי בלשון יחיד מכוון לרבים. כך, עשרת הדיברות אף שאין כל ספק כי נאמרו לכל ישראל נאמרו בלשון יחיד.
לכאורה, ניתן להביא ראיה מדברי האישה לנחש:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
ואולם ראיה זו אין לקבלה משתי סיבות:
ראשית, האישה מרחיבה את האיסור המקורי שניתן לאדם. האישה אומרת כי האיסור כולל גם נגיעה אף שהקב"ה ציווה על האכילה בלבד. האישה אומרת כי האיסור כולל את כל פרי העץ שבתוך הגן אף שהקב"ה ציווה לא לאכול מעץ הדעת בלבד. מפסוק ט' עולה כי עץ החיים אף הוא היה בתוך הגן ומכאן שלדברי האישה האיסור התייחס גם לעץ החיים. והנה לא מצאנו כי אסר האל על האדם לאכול מעץ החיים כלל וכלל. אם הרחיבה האישה את הציווי בשני אלה מי ערב לנו שלא הרחיבה האישה את הציווי גם בהתייחס לעצמה.
שנית, ובכך עיקר, השאלה מהי משמעותו של הציווי שניתן לאדם הינה שאלה של פרשנות (האם יש לפרש את הציווי באופן מצמצם או שמא יש לפרש את הציווי באופן רחב). האופן בו מפרשת האישה את הציווי אינו מלמד אלא על הדרך בה פרשה היא את הציווי. אין כל ערובה כי פרשנות זו היא הפרשנות הנכונה. יתר על כן המקרא רומז על טעות בהעברת הציווי מאת אדם לאישה. שהרי הקב"ה ציווה את האדם בלשון יחיד והאישה מספרת לנחש על הציווי המקורי שנאמר בלשון רבים: אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ. פרשנות במובנה הרחב ביותר אינה יכולה לשנות את העובדות.
חטאה של האישה – פיתוי האדם
פעמיים מזכיר הכתוב את חטא האכילה מעץ הדעת אצל האדם ואילו אצל האישה הכתוב אינו מזכיר את חטא האכילה כלל ועיקר. כך אצל האדם פונה האל לאדם ושואל אותו מדוע אכל מעץ הדעת. כמו כן מזכיר הכתוב את אכילת האדם מעץ הדעת טרם פירוט עונשו של האדם. על רקע איזכור כפול זה רועמת שתיקת הכתובים אצל האישה. תחת הזכרת חטא האכילה נוקט הכתוב בלשון כללית ואינו מתייחס כלל לאכילה מעץ הדעת:
דברי האל לאדם – וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
דברי האל לאישה – וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית?
לפיכך ניתן להציע כי המוקד בחטאה של חווה שונה מן המוקד בחטאו של האדם. אצל האדם המוקד הוא באכילה מעץ הדעת. אצל האישה המוקד הוא בפיתויו של האדם. האם חטאה האישה באכילתה מעץ הדעת – אין לדעת.
מעמד האישה קודם החטא
כאמור לעיל אין הכרע בפסוקים האם מותר היה לאישה לאכול מעץ הדעת או לא. אם מותר היה לאישה לאכול מעץ הדעת ואם האכילה מעץ הדעת מסייעת היתה לאישה להיות כאלוהים כדברי הנחש הרי שיכולה היתה האישה להגיע למדרגה אליה לא יכול היה האיש להגיע. יחס זה בין האישה לאיש נרמז גם בבריאתה המאוחרת של האישה יחסית לאדם. הואיל ומקובלים אנו כי "כל מה שנברא אחר חברו שליט בחברו" הרי שהאישה אמורה היתה לשלוט באיש.
ביטוי למעמדה של האישה ביחס לאדם ניתן למצוא בהתנהלות הנחש מול האישה. הנחש כלל אינו טורח לפתות את האיש. האישה היא המוציאה והמביאה. בין האישה לנחש מתפתח דו שיח ארוך ומפורט. הנחש כלל אינו מדבר עם האיש. לאחר שהאישה אוכלת מעץ הדעת נותנת האישה לאיש לאכול מעץ הדעת והאיש עושה כפי שהיא מצווה עליו. האיש כלל אינו מדבר וכלל אינו מביע התנגדות. כללו של דבר דמותה של האישה הינה דמות דומיננטית ומרכזית בסיפור זה. דמותו של האיש הינה דמות שטוחה נטולת כל אמירה.
על רקע זה נקל להבין את עונשה של האישה. האישה שקיבלה ממשלה על האיש לא השכילה לעשות שימוש נכון בממשלה זו. לפיכך העניש האל את האישה בשלילת ממשלה זו והעברתה לידי בעלה. מדה כנגד מדה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
