בפרשת השבוע מתואר משא ומתן בין יעקב ללבן אודות שכרו על יעקב על רעיית צאנו של לבן. בסיום המשא ומתן מוסכם כי יעקב יקבל את הצאן הנקוד והעקוד ואילו לבן יקבל את הצאן הלבן. על מנת להגדיל את חלקו גורם יעקב לצאן ללדת עקודים ונקודים וכך יעקב מתעשר מאד.
רבותינו הראשונים דנו רבות בשאלה האם נהג יעקב כשורה. המהר"ם מרוטנבורג (רבו הגדול של הרא"ש וגדול פוסקי אשכנז) מצא רמז בפסוקים לביקורת קשה על יעקב:
והיה העטופים ללבן – העטופים ב ואידך העטופים ברעב והטעם בעבור שעשה יעקב דבר שהיה נראה רמאות נחרבו בניו וארצותם.
המהר"ם מותח את מידת הדין על יעקב עד גבולה האחרון. יעקב עשה דבר שנראה כרמאות בשעה ששם את המקלות בעת יחם הצאן ולפיכך נחרבו בניו וארצותם.
הרמב"ן מנסה לסנגר על מעשהו של יעקב בדרכים שונות. בין היתר מציע הרמב"ן אוקימתא דחוקה לפיה בשנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים רבים בברכת ה'. בשנה השניה חשש יעקב שיוולדו לנקודים אלה גדיים שאינם נקודים ואז יקח לבן גדיים אלה. לפיכך על מנת לשמר את שלו פועל יעקב לוודא שגם בניהם של הנקודים יוולדו נקודים. אוקימתא דחוקה זו מלמדת כמובן על הקושי הרב אותו מייחס הרמב"ן לשאלה זו.
המפתח להבנת הביקורת על יעקב מצוי בביטוי: "הסר משם" אותו מציע יעקב ללבן בקשר לשכרו:
אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי:
רש"י ובעקבותיו כל פרשני ימי הביניים הסבירו כי החלוקה אותה מציע יעקב בינו לבין לבן אינה מתייחסת לכבשים הקיימים אלא לתולדותיהם בלבד:
והיה שכרי – אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלאים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה אלו היו שם מתחלה, ועוד שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נקודים וטלואים תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך: (רש"י)
הסבר זה דחוק מאד מן ההיבט הפרשני. שהרי יעקב כלל אינו מתייחס בדבריו לאותן שיוולדו מכאן ולהבא אלא לאותן שישנן עכשיו בלבד! מעבר לכך הביטוי והיה שכרי בו חותם יעקב את דבריו מתייחס באופן מפורש לאותן שישנן עכשיו. יעקב אומר ללבן שיסיר את הנקודים והטלואים שישנן עכשיו בצאן לבן ושאלה יהיו בשכרו. לפי דרכו של רש"י יעקב כלל אינו מזכיר מה יהיה שכרו ויש לפענח זאת מתוך בקשתו של יעקב מלבן שירחיק את העקודים או מתוך המשך הפסוקים.
ואולם מעבר לדוחק הפרשני נראה כי הקושי המרכזי בפירושו של רש"י הינו הקושי המוסרי הדבק ביעקב לאור פירושו של רש"י. יעקב פועל כנגד ההצעה שהוא עצמו הציע ולבן הסכים לה.
לפיכך נראה להסביר את הצעתו של יעקב כפשוטה. הצעתו של יעקב היא לחלק את הצאן הקיים בינו לבין לבן. יעקב יקח את הצאן הנקוד ולבן יקח את הצאן הלבן. לבן מסכים, לכאורה, לתנאי זה (וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ:) אך פועל נמרצות כדי לסכלו. במקום שיעקב יקבל את הנקודים לבן מפריש את הנקודים ומרחיק אותם מרחק של שלושת ימים.
יעקב המרומה רואה היתר לעצמו לרמות את לבן בחזרה ולקבל חזרה את מה שמגיע לו. יעקב גורם לצאן ללדת עקודים ונקודים ובכך עושה דין לעצמו כנגד רמאותו של לבן. לבן מנסה לנשל את יעקב מלקבל את המגיע לו ויעקב פועל בתחבולה כדי להשיב לעצמו את השכר אותו התחייב לבן לשלם לו.
לאחר לידתו של יוסף מבקש יעקב מלבן ללכת חזרה לארצו:
וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי: תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ: (בראשית ל כה – כו)
ניתן להניח כי לידת יוסף היתה לאחר שבע השנים הנוספות בהן היה מחוייב ללבן עבור רחל או בסמוך לכך. מכל מקום בקשה זו לחזור לארץ ישראל מובנת מאד. יעקב לא נשלח לחרן אלא כדי לישא אישה ולפיכך לאחר שהשלים את השנים בהן התחייב על מנת לישא את רחל לאישה אמור הוא לחזור למשפחתו בארץ כנען. מהו הדבר שגרם ליעקב להתעכב זמן רב נוסף?
ניתן להציע כי החלוקה אותה הציע יעקב אמורה היתה לאפשר לו לחזור לארץ ישראל באופן מיידי. יעקב אמור היה לקחת את הצאן הנקוד וללכת. ואולם הפרדת הצאן הנקוד אילצה את יעקב להישאר בחרן שנים נוספות. כדי שיעקב יוכל לקבל את שכרו נאלץ יעקב לחכות עד שהצאן ילד את הכבשים הנקודות שיהיו שכרו. באופן זה גרם לבן ליעקב להתעכב בגלות ולא לחזור לארץ ישראל.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
