השבוע ציינו את יום עשרה בטבת שנקבע כיום צום. מדוע צמים אנו ביום זה?
"תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו…
צום החמישי – זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו. ואמאי קרי ליה חמישי – חמישי לחדשים.
צום העשירי – זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים. ואמאי קרי ליה עשירי – עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון. ולמה נכתב כאן – כדי להסדיר חדשים כתיקנן.
ואני איני אומר כן, אלא: צום העשירי – זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.
ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון, ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר חדשים, ואני מונה לסדר פורעניות."
יום תשעה באב הינו יום מוכן לפורענות מדורי דורות. בכייתם של בני ישראל לחינם בחטא המרגלים נעשתה בתשעה באב ומאז נקבע יום זה ליום של פורענות. וצרות רבות ארעו באותו היום: "אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". לפיכך חמור דינו שאף שישראל שרויים על אדמתם בשלום מתענים בו ואין הדבר תלוי ברצונם מה שאין כן בשאר תעניות.
ומה קרה בעשרה בטבת? לדעת רבי עקיבא סמך מלך בבל את חילותיו על ירושלים. רבי עקיבא לומד על המצור מנבואת יחזקאל ולא מן המתואר בפרקו האחרון של ספר מלכים: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב:"
רבי שמעון חולק על רבי עקיבא ואומר כי הצום הנזכר בחודש החמישי אינו קשור לתחילת המצור בעשירי בטבת אלא לשמועה הקשה שהגיעה לגולי בבל על חורבן בית המקדש בחמישי בטבת.
הסיבה הנזכרת בדבריו של רבי שמעון למחלוקתו עם רבי עקיבא הינה סדר המאורעות בדברי הנביא זכריה. לדבריו של רבי עקיבא הצום העשירי הנזכר אחרון בדברי הנביא זכריה מתאר מאורע היסטורי אשר התרחש לפני המאורעות האחרים הנזכרים בדברי הנביא זכריה. ואולם לצד סיבה זו ייתכן וקיימת סיבה נוספת בעטיה חולק רבי שמעון על רבי עקיבא. פעמים רבות ידעה ירושלים מצור על חומותיה. בימיו של חזקיה המלך סמך סנחריב מלך אשור את חילותיו על ירושלים והעיר ניצלה. גם בימיו של יהויכין סמך נבוכדנאצר את חילותיו על ירושלים והעיר לא נחרבה. מעבר לכך בתחילת המצור טרם ידע העם רעב וצמא. אמנם לא ניתן היה לצאת ולבא לעיר אך רק כשנה וחצי לאחר מכן נחרבה העיר. הווה אומר במשך כשנה וחצי המשיכו החיים במסלולם. מדוע, איפוא, עלינו להתאבל במועד בו התחיל המצור?
עשרה בטבת שחל בשבת
"וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ולא ידעתי מנין לו זה."
לדעת האבודרהם יש להתענות בעשרה בטבת אף אם חל בשבת. מקור לדבריו מוצא האבודרהם בביטוי "בעצם היום הזה" אותו מזכיר הנביא יחזקאל בהתייחס לעשרה בטבת. ביטוי הנזכר גם ביום הכיפורים והמלמד כי אם חל יום הכיפורים בשבת צמים בו ביום ואין דוחים אותו ליום אחר. ואולם הואיל ואין דרכם של רבותינו הראשונים לדרוש דרשות הלכתיות מן הפסוקים תמה הבית יוסף מהו מקור דינו של האבודרהם.
הקושי העומד ביסוד תמיהתו של הבית יוסף הינו, כמובן, האיסור להתענות בשבת. ואכן כך נפסק להלכה: "כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר השבת". מדוע חמור דינו של עשרה בטבת שאם חל בשבת צמים בו?
מעבר לקושי ביחס שבין עשרה בטבת לשבת מעוררים דבריו של האבודרהם קושי גם ביחס שבין עשרה בטבת ליתר הצומות ובפרט לתשעה באב. הואיל ודבריו של האבודרהם נאמרו רק בהתייחס לעשרה בטבת נראה כי אף הוא מודה שאין צמים בתשעה באב שחל להיות בשבת. ואם כן נקשה האם ייתכן כי עשרה בטבת חמור מתשעה באב?
תפקידו של הצום
על שום ומה ולמה צמים אנו? האם עסוקים אנו באבל על העבר או שמא מתמקדים אנו בתיקון ההווה? נראה כי בכל יתר הצומות קיימות שתי תכליות אלה. בעשרה בטבת המוקד הינו תיקון בלבד!
בצום גדליה נרצח גדליה ושארית הפלטה גלתה מן הארץ, שבעה עשר בתמוז מציין את היום בו נפרצו חומות ירושלים ותשעה באב הינו היום בו נחרב בית מקדשנו. בכל אלה אנו זוכרים את המאורעות הקשים שפקדו את עמנו ואבלים על כך ובמקביל שבים בתשובה לפני ה'. בעשרה בטבת, מנגד, אין כל ממד של אבלות. זרע הפורענות אמנם נטמן אך לא קרה כל מאורע טראומתי המצדיק יסוד של אבלות. עשרה בטבת הינו יום של תיקון בלבד. ביום זה אנו מציינים יום של תיקון שלא נוצל. צומת דרכים בו בחר עמנו בדרך הלא נכונה.
ביטוי למעמדו המיוחד של עשרה בטבת ניתן למצוא בנבואותיו של ירמיהו הנביא. פרקים רבים מקדיש ירמיהו הנביא לכניעה הנדרשת מפני מלך בבל. נבואת המוסרות שבפרק כו ונבואות נוספות מתארות את המלוכה אותה נתן הקב"ה לעבדו נבוכדנצר. אילו היה צדקיהו המלך נכנע מפני נבוכדנצר לא היתה העיר נשרפת והחורבן היה נמנע. לאחר שהחל המצור הקשה קורא צדקיהו המלך לירמיהו ומבקש לשמוע האם יש עוד סיכוי להציל את העיר. ירמיהו משיב לו בחיוב ואף מצווה עליו לעשות כן:
"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי: וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם:"
גם לאחר שהחל המצור על ירושלים ניתן היה להשיב את הגלגל אחורה. ניתן היה להציל את ירושלים אילו רק היה צדקיהו שומע לדברי ירמיהו ונכנע מפני נבוכדנצר.
עשרה בטבת, היום בו החל המצור, אמור היה להיות יום של תיקון ותשובה. צדקיהו מלך ישראל, אשר ראה את חילותיו של נבוכדנצר מלך בבל צרים על ירושלים צריך היה להתעורר בתשובה ולזעוק לפני ה'.
התיקון בהווה הינו כנגד התיקון בעבר. כשם שבעבר ניתן היה לתקן כך בהווה ניתן לתקן. בעשרה בטבת עם ישראל לא ניצל הזדמנות זו. היום מצווים אנו לתקן את העבר. לתקן את העתיד.
תשעה באב ויום הכיפורים שחלו בשבת
בתשעה באב באב שחל בשבת אין אנו צמים הואיל ובשבת אסור להתאבל. ביום הכיפורים שחל בשבת אנו צמים הואיל ויום הכיפורים אינו של אבל. אדרבא, יום הכיפורים הינו יום של שמחה. יום הכיפורים הינו יום של תיקון וחזרה בתשובה. לפיכך אין סתירה בין יום הכיפורים ליום השבת.
ההשוואה אותה עורך האבודרהם בין יום הכיפורים לעשרה בטבת לעניין זה באה. עשרה בטבת בדומה ליום הכיפורים הינו יום של תיקון וחשבון נפש. לפיכך סובר האבודרהם כי אילו עשרה בטבת היה חל בשבת היינו צמים ביום זה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
