פסח ראשון ופסח שני
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? [במדבר ט,ו]
בשנה השנית ליציאת מצרים, פנו למשה ואהרן אנשים שהיו טמאים במועדו המקורי של חג הפסח ועל כן לא יכולים היו להקריב את קורבן הפסח, וקַבְלו על מצבם. משה, שלא ידע מה להשיבם, פנה לקב"ה, אשר השיב לו בציווי חדש: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון, יכול להקריב את קורבן הפסח בחודש הבא – ביום י"ד באייר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. [במדבר ט,ט]
יחידים וציבור
המשנה מלמדת אותנו נדבך נוסף בהלכות פסח ראשון ופסח שני:
נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל,
הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי: [משנה פסחים ז,ו]
על פי המשנה, מן הביטוי "איש איש" אנו למדים כי כאשר יחידים היו טמאים במועד פסח ראשון, יקריבו הם את קורבן הפסח בפסח שני. לעומת זאת, אם כל או רוב קהל ישראל היו טמאים במועד הפסח הראשון, אין הם נדחים לפסח שני, ופסח ראשון נוהג כרגיל. הגמרא מסבירה דין זה בכך שטומאה הותרה (או נדחתה) בציבור, כלומר, בפשטות, כלל ישראל אינו בר-טומאה. כך, אם כלל היחידים המרכיבים את עם ישראל טמאים בזמן פסח ראשון, הרי שטומאה זו כמו נדחית מאליה, וניתן לחגוג את הפסח במועדו.
הציבור גדול מחלקיו
מהו אותו "ציבור" שיש בו קדושה? מהו הדבר שהופך את כלל היחידים לציבור, אשר חלים עליו כללים הלכתיים שונים? הרב קוק טבע את הביטוי "נשמת האומה" – מעין ישות רוחנית הקיימת לצד הישות הגשמית. לצד דבריו של הרב קוק נציע כי מה שהופך את היחידים לציבור הינו האחדות הקיימת בעם ישראל. כאשר עם ישראל מאוחד, גם אם חלקיו שונים זה מזה, הרי שמפעמת בו רוח מיוחדת, רוח של קדושה, שבכוחה לשנות אפילו מציאות הלכתית.
קומי אורי כי בא אורך
לפני מספר ימים נפל בקרב בלבנון גיבור ישראל, אורי גרינברג הי"ד. אורי – עבורנו – היה בנם המתולתל, החייכן, מאיר הפנים והנכון-תמיד-לעזרה של שכנינו ורעינו היקרים ואצילי הנפש, ירון ודורית.
אורי, שהחל את דרכו בצבא במסלול "סוליסטי", עשה מאמץ כביר לעבור לסיירת גולני בה יכול היה להגשים את ערכי הרעות והנתינה עליהם התחנך. אורי גדל במשפחה בעלת גוונים רבים כמעט בכל תחום: דתיים, עדתיים ותרבותיים, ושירת בגאווה כתף אל כתף לצד חבריו שגם הם מגיעים מכל גווני הקשת הישראלית. עבור אורי וחבריו, "אחדות" לא היתה סיסמא אלא דרך חיים. אותה אחדות המלווה את עם ישראל לאורך הדורות, אשר בכוחה לייצר מציאות הלכתית ייחודית ולהתיר את קורבן הפסח במועדו, היא זו המהווה את מקור כוחנו וחוסננו כעם מאז ועד היום.
הוריו של אורי מבקשים להעצים את ערכי האחדות, אהבת האחים וקירוב הלבבות בעם כציווי שהותיר אחריו אורי הי"ד. יהיו הדברים להנצחתו ולעילוי נשמתו.
הרב אופיר סעדון והילה שטרן סעדון
