לאחר חטא העגל ושבירת לוחות הברית מודיע הקב"ה למשה על רצונו לכתוב את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אותם שבר משה (וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ – שמות לד, א). לשם כך עולה משה למרום פעם נוספת למשך ארבעים יום בהם אין הוא אוכל ואין הוא שותה בדומה לפעם הראשונה שעלה להר (וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְקֹוָ֗ק אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה – שם פסוק כח). דמיון זה בין הלוחות הראשונים והשניים מבחינת תוכנת ומבחינת התהליך שקדם לקבלתם מעיד, כמובן, על סליחתו המלאה של הקב"ה לעם ישראל ועל חידוש הברית. ואולם דמיון זה מעורר גם קושי. אם הכל נותר כשהיה הרי שלא נלמד כל לקח! שבירת הלוחות על ידי משה רומזת, לכאורה, על רצונו ביצירה מחודשת ולא בחזרה על הראשונות. מה השתנה, איפוא, בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים?
מעשה יצירת הלוחות – ההבדל הראשון מפורש היטב בפסוקים. בלוחות הראשונים נאמר "וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה" (שמות לב, טז) ואילו בלוחות השניים נאמר: "וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים" (שמות לד, א). הלוחות הראשוניים נעשו על ידי האלוהים ולא היה בהם מגע יד אדם. על מנת לשוות ללוחות השניים מגע אנושי הצטווה משה לפסול את הלוחות.
זהותו של כותב הלוחות –בלוחות הראשונים ישנה אמירה ברורה ומפורשת לפיה הלוחות נכתבו על ידי ה': "וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת". בלוחות השניים הדבר לוט בערפל. מחד, אומר הקב"ה למשה שיפסול את הלוחות ויעלה איתם להר על מנת שה' יכתוב עליהם את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים: "וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ". מאידך, לקראת סוף פרשת כי תישא מצווה הקב"ה את משה שהוא יכתוב את הדברים ולא ה': וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל: וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְקֹוָ֗ק אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־ הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים: (שמות לד, כז – כח). סתירה זו מיושבת על ידי הספורנו:
"כתב לך את הדברים האלה. אף על פי שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי (לעיל כד, יד), עכשיו שחטאו אתה פסל לך הלוחות וכתבתי, ולא אתן לך גם כן התורה והמצוה אשר כתבתי, אבל כתב לך אתה:"
לדעת הספורנו משה הוא שכתב את הדברים על הלוחות. הביטוי "וכתבתי" הנזכר בדברי ה' אינו מתאר את מה שאמור לקרות אלא את מה שראוי היה לקרות ולא קרה. הספורנו מדגיש כי כתיבת הלוחות על ידי משה ולא על ידי ה' הינה תוצאה ישירה של חטא העגל. טרם חטאו בני ישראל בעגל כתב הקב"ה למענם את הלוחות. עכשיו שחטאו ישראל משה רבינו הוא שיכתוב את הלוחות עבור העם.
פסילת הלוחות השניים על ידי משה וכתיבתם על ידו מסמלות, כמובן, את המעורבות האנושית בתורה. התורה אינה אלוהית בלבד ויש בה גם נגיעה אנושית. ואולם, יש לשאול, האם ההבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים הינו צורני בלבד? האם הלוחות נותרו אותם לוחות ורק המעטפת השתנתה? להלן נעמוד על חידושו הגדול של האבן עזרא ממנו עולה כי השינוי בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים לא היה בצורה בלבד אלא גם במהות.
ההבדלים בין הלוחות הראשונים לשניים – השוואה בין עשרת הדיברות שבפרשת יתרו לעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן מלמדת כי קיימים כמה הבדלים בין שתי רשימות אלה. מקצת ההבדלים צורניים בלבד ואולם מקצת ההבדלים מהותיים. בין אלה נזכיר את החלפת הדיבר הרביעי. במקום: "זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ" שנאמר בפרשת יתרו נאמר בפרשת ואתחנן: "שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ׀ יְקֹוָ֣֥ק אֱלֹהֶֽ֗יךָ:". בהמשך דיבר זה משתנה גם ההנמקה למצוות השבת. בפרשת יתרו ההנמקה קשורה לבריאת העולם: "כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְקֹוָ֜ק אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ:" ואילו בפרשת ואתחנן ההנמקה למצוות השבת לקוחה הינה הנמקה חברתית היסטורית: "וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֬֜ יְקֹוָ֤֨ק אֱלֹהֶ֤֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:".
רבותינו הראשונים נתנו טעמים רבים להבדלים שבין שתי הרשימות. לענייננו חשובים דבריו של האבן עזרא בפירושו לפרשת כי תשא אשר הציע כי ההבדל בין שתי הרשימות הינו ההבדל שבין הלוחות הראשונים ללוחות השניים. וכך דבריו: "ולפי דעתי, שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשת וישמע, ובשניים כאשר הם כתובים בפרשת ואתחנן." (אבן עזרא שמות לד, א)
לדעתו של האבן עזרא משה עשה שימוש בסמכות שניתנה לו "לכתוב" את הלוחות לא רק כדי להעתיק את הלוחות אלא גם כדי לערוך בהם את ההתאמות הנדרשות כדי לסייע לעם ישראל בקיום המצוות! ודוק, אין המדובר בשינוי בציווי איזוטרי שניתן למשה בהקשר היסטורי מסויים. המדובר במסמך המכונן של עם ישראל לדורי דורות.
מעבר לעצם חשיבות פועלו של משה נראה כי ניתן להסביר גם את פשר השינוי שנערך על ידו. ועל מנת להסביר שינוי זה נעמוד בקצרה על שינוי נוסף בציווי האלוהי בעקבות חטא העגל.
לאחר עשרת הדיברות שבפרשת יתרו נאמר כי הקרבת הקורבנות צריכה להיעשות באופן צנוע:
וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם: לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ: וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ: (שמות כ, יט – כב)
מאידך, לאחר חטא העגל מצווים בני ישראל על הקמת משכן מפואר העשוי כולו מזהב וכסף. מה גרם לשינוי זה?
רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, הסביר כי המוקד בחטא העגל לא היה עזיבת ה' אלא הגשמתו. לעם ישראל היה צורך עז בהגשמה וקשה היה לו לחיות ברוחניות גרידא. לפיכך ביקש העם מאהרון שיבנה עבורו את העגל על מנת שיוכל לעבוד את ה' באמצעות דבר מה מוחשי וגשמי. הקב"ה אשר הכיר בצורך העז של העם למוחשיות וגשמיות החליף את מזבח האדמה במזבח הזהב שהיה במקדש. יצר הגשמיות שהיה בעם יבא לידי ביטוי בקדושת המשכן במקום בטומאת העגל.
את השינוי בציווי על השבת בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים ניתן להסביר באותו אופן. הציווי המקורי לפני חטא העגל היה ציווי מופשט – לזכור את יום השבת. ציווי זה היה נעדר כל משמעות מעשית ולפיכך ספק אם היה מתקבל על בני ישראל. לפיכך מוסיף משה לבני ישראל ציווי מוחשי – לשמור את יום השבת. ציווי זה מתאים יותר לאופיים של בני ישראל המבקשים את המוחש והמורגש. הנימוק התיאולוגי, הקשור לבריאת העולם והנזכר בלוחות הראשונים, מוחלף אף הוא מאותה סיבה לנימוק חברתי היסטורי הלקוח מעולמם של בני ישראל. מנוחת העבדים קרובה יותר לעולמם של בני ישראל ממנוחתו של בורא עולם.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
