פרשת השבוע: פרשת מטות מסעי / הרב אופיר סעדון, עו"ד

כיצד התורה מתפתחת

הרב אופיר סעדון, עו"ד

בשבוע שעבר, בפרשת פנחס, למדנו על בנות צלופחד השואלות את משה האם בת יכולה לירש נחלה במקום שאין בנים. כן למדנו כי משה רבינו אינו פוסק הלכה בעצמו אלא שואל את הקב"ה. כך נוהג משה בפרשה זו וכך נוהג משה כמעט בכל המקרים בהם הוא נשאל שאלה. והקב"ה מלמד את משה את פרשת הנחלות בה נאמר כי בת יורשת נחלה במקום שאין בנים.

בפרשת מסעי באים זקני שבט מנשה ושואלים שאלת המשך. אם בת יורשת נחלה תינשא לבחיר ליבה משבט אחר הרי שנחלה זו עשויה להיתלש מן השבט לאחר מותה. בעלה של הבת יורשת הנחלה יירש את הנחלה וכך עשויה החלוקה השבטית להיפגע. והנה, בפעם הזאת, אין משה הולך לשאול את ה' אלא משיב מעצמו:

וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים: זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְקֹוָ֗ק לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים:  וְלֹֽא־תִסֹּ֤ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל־מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

מדוע לא הלך משה לשאול בה' בפעם הזאת? ואם לא שאל בה' היאך אמר כי דבריו הם על פי ה' ועוד הוסיף ואמר זה הדבר אשר ציווה ה'? ולבסוף נשאל אם לא שאל בה' איך ידע להשיב?

טרם נשיב על שאלות אלה נלמד על התפתחות נוספת בהלכה זו. לאחר שנכנסו ישראל לארץ דרשו השבטים כי הלכה זו לפיה בת יורשת נחלה חייבת להינשא לבן שבטה בלבד לא היתה תקפה אלא לדור הכניסה לארץ:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה."

דרשה זו מעוררת כמובן תמיהה. מדוע צמצמו השבטים את חובתה של הבת יורשת הנחלה להינשא לבן שבטה לדור הכניסה לארץ בלבד? וכי יעלה על הדעת לומר כי רק דור הכניסה לארץ חייב בתפילין ובמזוזה?

על מנת להשיב על שאלות אלה נחזור לשאלתן של בנות צלופחד את משה ולתשובה אותה קיבלו. בנות צלפחד מבקשות ממשה: תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. כאשר ביקשו בנות צלופחד ממשה לחרוג מן הדין ולהעניק להם נחלה הן הסכימו כי אחוזה זו תהא בתוך אחי אביהם. משל רשומה הערת אזהרה לטובת משפחתן על האחוזה. ואף הקב"ה המשיב למשה מקבל את דבריהן: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם. האחוזה אותה יקבלו בנות צלופחד תהיה משועבדת למשפחה הרחבה.

ביטוי זה היה כמובן עמום בשלב ראשון. לפיכך נדרשו זקני שבט מנשה לשאול את משה היאך לא תיסוב נחלה משבט לשבט לאחר שבנות צלופחד ירשו נחלה. לאחר שנשאל משה היאך לא תיסוב נחלה משבט לשבט פרש משה ביטוי זה בכוחות עצמו. על מנת שהאחוזה אותה יקבלו בנות צלופחד אכן תשאר בתוך אחי אביהם דרש משה מבנות צלופחד שינשאו בתוך השבט. משה רבינו אמנם לא הלך לשאול את ה' אך יכול היה לומר כי דבריו הם על פי ה'. לאחר שלמד משה את פרשת בנות צלופחד בכוחות עצמו אמר משה לבני ישראל כי חובת בנות צלופחד  להינשא לבן שבטן היא הדבר אשר ציווה ה'. ואף שדבר זה לא נאמר במפורש הרי שדרשת הפסוקים כמוה כדבר ה'.

ומדוע דרשו השבטים כי "הדבר אשר ציווה ה'" לא יחול עליהם אלא על דור הכניסה לארץ בלבד?

עיון נוסף בפרשת בנות צלופחד ילמד כי הדרישה לכך שבת יורשת נחלה תותיר את הנחלה בתוך אחי אביה נאמר לבנות צלופחד ולא לבני ישראל! התורה מבחינה היטב בין הציווי המיוחד שנאמר לבנות צלופחד לבין הציווי הכללי שנאמר לכל עם ישראל:

וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן: וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ:

החובה להינשא בתוך השבט (הנלמדת מן הביטוי בתוך אחי אביהם) נאמרה רק לבנות צלופחד. בציווי הכללי שנאמר לכל בני ישראל לא נאמרה חובה זו.

אהבת הארץ

בפרשת מטות מתוודעים אנו לנאום התוכחה החריף ביותר והארוך ביותר של משה לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר. נאום שכמותו לא מצאנו לא לאחר חטא העגל ולא לאחר חטא המרגלים. ומהו הדבר שהכעיס את משה באופן כה ייחודי?

לקראת הכניסה לארץ, בהימצאם בעבר הירדן המזרחי, מבקשים בני גד ובני ראובן מאת משה שלא להיכנס לארץ ישראל אלא להישאר בעבר הירדן המזרחי. משה מזהה בדבריהם שני חטאים, ששורשם אחר, ויוצא כנגדם באופן חריף.

החטא הראשון – הרצון שלא להיות שותפים במלחמה על כיבוש הארץ: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה". והחטא השני מאיסה בארץ חמדה: "וְלָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְקֹוָֽק".

משה רבינו מוכיח את בני גד ובני ראובן על חטאים אלה ואף מטיח בהם האשמה חמורה:

וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם–תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה–אֶל-יִשְׂרָאֵל.   כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם הַזֶּה.

אי השותפות במלחמה והמאיסה בארץ ישראל אינם רק חטא כלפי עם ישראל אלא גם ובעיקר חטא כלפי הקב"ה.

התוכחה הקשה של משה נושאת כמובן פירות. בני גד ובני ראובן חוזרים בתשובה ומציעים לצאת חלוצים לפני אחיהם למלחמה:

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ–עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ.

הרב אופיר סעדון, עו"ד